פופנ'רול

בסוף 2013 הייתי יכול לספור על ממש קצת יותר מכף יד אחת את אלבומי הרוק שבאמת אהבתי. ביני לבין עצמי קצת הספדתי אותו. נדמה  שבשנים האחרונות האלקטרוניקה, ההיפ הופ וכל שאר הז'אנרים נטענים מדי יום בחדשנות, ולרוקנ'רול רק נשארה הזכות להבליח לעיתים רחוקות עם סתם שירים ממש טובים, שזה הווה לא מספיק ראוי למי שתמיד היה המלך של המוסיקה.

בכל אופן, כל הנ''ל לא רלוונטי בזמן האחרון. אני לא יודע אם זה סימן לחזרתו, אבל כדאי רגע לעצור ולשים לב - יש מלא אלבומי רוקנ'רול מעולים לאחרונה. הגיע הזמן שתעבדו קצת על הפוגו והאייר גיטאר שלכם.

1) !against me הם הרכב Pאנק מהיר וכיפי שהספיק להוציא כבר חמישה אלבומים. אני הצטרפתי למסיבה רק עכשיו, באיחור של חודש וחצי אחרי צאת האלבום השישי. אני לא יודע איך ההרכב הנהדר הזה חמק לי מהראדר במשך כל כך הרבה שנים, אבל אני כן יודע למה הוא לא חמק ממני עכשיו: לפני יציאת האלבום החדש הנקרא Transgender Dysphoria Blues הכריז מנהיג הלהקה תום בייגל שהוא טראנסג'נדר ששמה לורה ג'יין גרייס. מה לעשות שהעיתונות וההיסטוריה של הרוקנ'רול אוהבות במיוחד סיפור אישי יוצא דופן. מאותו רגע אי אפשר היה לפתוח מגזין מוסיקה שלא נשפך על האלבום החדש שלהם. זה עצוב להודות שכולנו קצת סאקרים ושהיה צורך בסיפור מעניין כדי שאנשים יקשיבו  ל-Transgender Dysphoria Blues, אבל בין אם זה מעניין וחשוב ובין אם ממש לא - מדובר באסופה של שירים קליטים וממכרים על זרות, שתמיד היוותה בסיס בPאנק.

2) לסינגר-סונגרייטרית אנג'ל אולסן יצא אלבום חדש, וגם הוא זכה לכל השבחים האפשריים. האלבום שלה לא מציע כלום חוץ מסתם שירים ממש יפים על בדידות וזוגיות לא מתפקדת. מומלץ במיוחד למי שאוהב סיקסטיז, להיות עצוב ובנות עם פוני מושלם.

3) אני לא יודע הרבה על האוסקר הזה. השם שלו לגמרי לא גוגל-פריינדלי, וגם לא ממש כותבים עליו יותר מדי. אבל ממה ששמעתי, אם צריך לבחור מוסיקאי אחד להתמקד בו, אז זה אוסקר. תעצמו את העיניים שלכם ותדמיינו משהו  שהוא קצת כמו מוריסי וקצת כמו המגנטיק פילדס, אבל באווירת Bedroom Pop שכזאת. עכשיו תפתחו את העיניים, תלחצו פליי ותבטיחו לעצמכם שבפעם הבאה שאתם שוהים חסרי מעש בחדר השינה שלכם, לפחות תנסו להוציא כמה שירים מופתיים.

4) אלבום חדש ללהקה המצוינת בעלת השם האירוני The war on drugs. האלבום החדש שלהם מתחיל בדיוק היכן שאלבומם הקודם והמצוין, Slave Ambient משנת 2011 הסתיים: ג'אמים ארוכים ומסטוליים, בתוספת טוויסט אצטדיוני, אבל בקטע טוב.

5)

לא מצליח להיות עצוב

הויויאן גירלס והראפצ'ר התפרקו. אני לא מתכוון לשחק אותה יותר מדי עצוב בגלל זה. אנחנו חיים בתקופה של שפע אין סופי. כל יום יוצא שיר מעולה וכל יומיים יוצא אלבום מצוין. החיסרון היחיד של התקופה, הוא שקצת פחות אכפת לנו. והאמת, זה החיסרון הכי מעולה בעולם.
אז אני קצת מרגיש כמו פוליטיקאי שבא ללוויה של מישהו (שהיה) חשוב. אני חייב לנאום פה כמה על כמה הויויאן גרילס היו להקה מדהימה, וכמה שהרפצ'ר היו המסיבה הכי טובה בעיר.

1) האמת שזה לא כל כך רחוק מהמציאות. הויויאן גירלס היו שלוש בחורות קוליות כאלו, בתקופה בה בחורות קוליות כאלו היו באמת קוליות. כמו כל חבורה, כל אחת ייצגה נישה קולית אחרת.   הבסיסטית הייתה הבחורה הקלאסית והרגישה, הגיטריסטית הייתה אמריקן אפרל כזאת, שזה תיאור די סתום אבל איכשהו הוא הכי ברור, והמתופפת הייתה אדישה כזאת  ששונאת את כל העולם. עם המבנה המחייב הזה הן הוציאו שירים קצרים, רועשים שמוקלטים מה זה גרוע - כמו שצריך ברוקנ'רול. בשנת 2008 יצא אלבום הבכורה שנשא את שם הלהקה, ועוד אלבום נהדר בשנה שלאחר מכן.
ובסופו של דבר, זהו. אמנם יצא להן עוד אלבום מאז, ואפילו היו בו שירים טובים, אבל הוא נשמע בדיוק כמו הקודמים. הויויאן גירלס פשוט דהו להן לאט לאט. מוות שהוא הכי אינדי, והכי לא רוקנ'רול קלאסי. ממש כמו שהן תמיד היו.

 

2) שלוש שנים אחרי ש-LCD Soundsystem התפרקו, עוד להקת "תחילת-אמצע-שנות-ה-2000" מתפרקת - The Rapture. אמנם הראפצ'ר לא היו היסטוריים, חשובים, וטובים כמו LCD Soundsyste, אבל הם כן היו מהאבות המייסדים של הסאונד הכי קולי אז: באסים מקפיצים ותקתוקי קאו-בלס שיצרו רוק שהופך לדאנס שהופך למסיבה. דוגמה מייצגת? בבקשה:

House of Jealous Lovers היה הלהיט הכי גדול של הראפצ'ר. יותר מזה - הוא היה הלהיט הכי חשוב של הראפצ'ר. הוא אפיין סאונד ותקופה, והתנגן במסיבות הכי שוות בעיר. העניין הוא שהחיים הם לא רק מסיבות, ולראפצ'ר לא היה מה להציע מעבר לסאונד ותקופה.
להקות הופכות להיסטוריות כשהן יודעות גם להגיד משהו חשוב על התקופה או על החיים עצמם, כמו החברה בז'אנר, LCD Soundsystem, שהצליחה לרגש בזמן שהרקידה. הראפצ'ר, לעומת זאת, היו האיש הזה שמתעקש להישאר עוד קצת במסיבה, כשהחברים שלו כבר מתים ללכת הביתה.
והנה, הראפצ'ר הם עדיין אותו איש. אבל הוא סוף סוף התעייף והבין שהגיע הזמן ללכת הביתה.


3) ל-CEO יצא אלבום ותכלס זה יותר חשוב מכל מה שכתוב למעלה. למי שלא מכיר, CEO הם הרכב אינדי פופ שבדי של Eric Berglund, שהיה חבר בעוד הרכב אינדי פופ שבדי, The Tough Alliance. הם עובדים בלעשות שירים מעולים. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. זה האלבום השני שלהם והוא ממשיך בדיוק מאיפה שהאלבום הבכורה המצוין שלהם הפסיק. הוא נשמע כמו להקת בנים מהניינטיז שפנדה בר הפיק.

4) לילי אלן הספיקה להוציא כבר מס' סינגלים מתוך אלבום חדש (עדיין לא יצא), והם מה זה מעולים. היא שוב מוכיחה שלעשות סוכריות פופ על מקל ולעטוף אותם בקוליות ותחכום חסרי מאמץ זה לגמרי הספסליטה  שלה.
אם חייבים לבחור סינגל אחד, אז בואו נלך על "L8 CMMR" שמתהדר בקליפ יפה ומספר על מאהב חדש, כזה שיכול להמשיך כל הלילה גם מבלי לחשוב על דברים עצובים.

אה, ואם כבר שפיכה מהירה ולילי אלן, זוכרים את זה?

5) היי שרה נתניהו

לקוח מ"מאקו"

שבעה דברים שחייבים לדבר עליהם

יש כאלו שיקראו לזה מיקסטייפס, אבל זה לא. מה שכן יש פה זה אוסף קצר של כל מה שהוא או אינפנטילי, או עצוב ממש, או יפה ממש. הכל כדי שתהיו עסוקים ולא תחשבו על החיים שלכם.



1) כל הילדות אינדי האלו כל כך קרות ועסוקות בעצמן. ניילון חגג שבוע, ואף אחת לא באה לברך, חוץ מפרנקי קוסמוס החמודה.

2) בק מצליח לעשות פה מה שאני מנסה לעבוד עליו כבר כמה שנים - לחזור בזמן. בניגוד אלי, בק מזמין את כולכם לטיול שלו. אלבום חדש וממש מעולה שמרפרף לשנת 2002, לסאונד החם והעצוב של התקליט הכי טוב שלו - סי צ'יינג. אם אני הייתי חוזר אחורה לשנת 2002, הייתי לוחש לעצמי שג'ל חוחובה זה מטופש.

3) אחרי שהוציאו אלבום יפייפה ב-2012, ובו יהלום קטן ששמו "Cali in a Cup", וודס שיחררו את הסינגל האביבי  וגם הודיעו שבאפריל יצא אלבום חדש. עד אז אני מבטיח להיות ילד טוב ולהיזהר מסכנות.

3.1) ועל זה אתם חייבים להקליק כי זה הסינגל החדש, שמסיבות לכאורה טכניות, אבל למעשה שטניות פשוט לא ניתן לשים פה את הנגן של יו טיוב.


4) בשכונה של וודס, נמצאים גם כרישי הנדל''ן ריל אסטייט. אם עולם האינדי כבר התחיל להספיד את פופ הגיטרות ולסגוד לארנ'בי ו/או אלקטרוניקה, הדבר הזה למטה אמור לגרום לו לפחות לפקפק קצת

5) בערך כל מה שאני אוהב בעולם נמצא בסינגל האחרון של A Sunny Day In Glasgow: הרמוניות  מושלמות, גיטרות של מיי בלאדי וולנטיין ואווירה טריפית, צבעונית ושמחה. מושלם.

6) בעולם מושלם המיקסטייפ הזה היה נגמר בשיר חדש בו אנימל קולקטיב ממשיכים בדיוק מאיפה שהם הפסיקו ב-Merriweather Post Pavilion, ובפריימריז של אנימל קולקטיב פנדה בר הוא היחיד שמקבל מנדט להוציא אלבומי סולו.
את הסופ''ש הזה יוצא לי להעביר בעולם הלא מושלם. ובו קיים השיר של הלהקה החדשה של אייבי טאר מאנימל קולקטיב. מה אני אגיד לכם, הוא לא מושלם, אבל חמוד. קצת כמוכם, כשאתם לא גרידיים.

7)

עדיף מאוחר מאשר אף פעם: סיכום שנת 2013

אני יודע - זה דבילי לפרסם באמצע-סוף פבוראר 2014 את רשימת הסיכום שלי לשנת 2013.

ועם זאת, הסיבה שאני מתחיל לכתוב בלוג היא כדי שאני אוכל לעשות מה שאני הכי אוהב בעולם: לכתוב רשימות עם דירוגים.

אז ברשותכם, באופן חד פעמי ולא אופייני לבלוג הזה, בואו נדבר על מה שכבר קרה ממש מזמן, אי שם בשנת 2013:

1) Kanye West - Yeezus

מהשנייה בה התחיל on sight, הרצועה שפותחת את ייזוס, זה הרגיש כמו מאסטרפיס על זמני. על האלבום הקודם, my beautiful dark twisted fantasy, כתבו כבר את כל הסופרלטיביים האפשריים, ואני, שאהבתי גם אותו ממש, מרגיש שייזוס מצליח להיות פי שניים טוב יותר אפילו מהאלבום הקלאסי ההוא. יצירה מפתיעה, אמיצה, קרה ורועשת שמצליחה גם להיות מושלמת. 

2) Autre ne veut - Anxiety

הנאו אר-נ’-בי טרנדי כבר לפחות שלוש-ארבע שנים. אני לא מת עליו, ובכל זאת מדי פעם יוצאים מהאיזורים האלו אלבומים שאני ממש אוהב. ב-2012, זה היה האו-טו-דרס-וול, ועכשיו זה Autre ne veut, שהוציא את  האלבום היחיד השנה שאמרתי עליו: “ זה עוד לא שמעתי”. ערבוב מוזר ויפה בין נאו אר-נ’-בי לפריקיות הזאת של אנימל קולקטיב.

3) Danny Brown - Old

במקום לכתוב על הראפר שאני הכי אוהב בעולם, זה עם הפלואו המוזר, על התקליט המיוחד הזה שמורכב מחצי רציני וחצי שהוא FUN טהור, פשוט תאזינו לשיר הכי יפה של השנה:

4) Youth Lagoon - Wondrous Bughouse

לאחר שהוציא אלבום בכורה קטן ומינימליסטי, לקח ליות’ לאגון בדיוק שנתיים לחזור עם אלבום הרבה יותר בומבסטי שמתכתב עם המון דברים אהובים מתחילת העשור הקודם כמו ספרקלהורס, הפלמינג ליפס ומרקורי רב. ולא רק שהוא חזר עם אלבום חדש ומעולה, הוא גם הופיע איתו כאן, בתל אביב. תודה לך טרוור פאוורס, על הופעה בלתי נשכחת ועל שיר השני ביופיו השנה - MUTE:

5) Foxygen - We Are The 21st Century Ambassadors of Peace And Magic

בצורה לגמרי טבעית האלבום הסיקטיזי הזה של פוקסיג’ן הפך ל”אלבום שלנו”', שלי ושל חברה שלי. כזה שמצוטטים ממנו משפטים לא רומנטיים, ברגעים הכי רומנטיים כמו: "עזבתי את החברה שלי בסאן פרנסיסקו, זה בסדר הייתי משועמם ממילא".

6) Yo La Tengo - Fade

קצת כמו עובדים בשוק העבודה, זה נראה שיו לה טנגו הופכים ליותר ויותר טובים ככל שיש להם יותר נסיון, ויש להם יותר מכל שם אחר ברשימה הזאת. אחרי 4 שנות שתיקה, החבורה החנונית ביותר באינדי מוסיפה את האלבום הכי קצר, שקט וקליט לדיסקוגרפיה הכי מפוארת באינדי.

7) Run The Jewls - Run The Jewls

אלבום הבכורה לפרוייקט המשותף של הראפר והמפיק אל-פי והראפר קליר מייק. מבחינתי, אפשר היה לשים במקום קילר מייק גם את פאקינג סאבלימינל וזה באמת לא היה מזיז לי. הסיפור כאן זה הביטים של אל-פי שהם פשוט המסיבה הכי טובה בעיר.

8) Waxahatchee - Cerulean Salt

לעזאזל. ב-2014 אני אהיה בן 29. מה פתאום 29? הרי רק לפני שנייה הייתי ילד לוזר ורגיש, נראה לי שאני עדיין כזה. וזה חתיכת אלבום מושלם לילדים לוזרים ורגישים.

9) Daft Punk - Random Access Memories

חוץ מכמות מרשימה של שירים גדולים. לאלבום הזה יש קונספט רומנטי של נוסטלגיה - זה מיד הופך אותו לזכיר יותר.

10) Jai Paul - Jai Paul

ג'אי פול טוען שזה בכלל לא האלבום שלו, שזה סתם סקיצות של דמו שמישהו הדליף או גנב מהלפ טוב שלו. למי אכפת שזה כל כך טוב.

11) Phosphorescent - Muchacho

אני לא מאמין שאני אוהב מוסיקאי שנראה כמו פוספורסנט. הוא נראה סופר סחי. יש לו חגורה עם אבזם גדול, כמו של קאובויים. אבל יש לו גם אלבום ממש יפה, עם עטיפה הכי יפה של השנה, וגם את songs for zula שזה רק אני או שהוא נשמע פה כמו ברוס ספרינגסטין?

12) Mikal Cronin - Mcii

מהאלבומים האלו שאהבתי מיד. הכל כיפי, מיידי ולהיטי - ונראה לי שבדיוק לדברים האלו התכוונו כשהמציאו את הרוקנ’רול.

13) Chvrches - The Bones Of What You Believe

בגלל שאני מרגיש שאני לא יודע באמת איך אמורים להגות את השם שלהם, אני רק אגיד שזה כמו פיורטי רינג, ואפילו טוב יותר.

14) Majical Cloudz - Impersonator

אין דבר כזה רשימת סיכום שנה בלי אלבום סופר דיכאוני. אוף, חבל שלא הייתי יותר מדי בדיכאון השנה. אם הייתי - הייתי שם את מג’יקל קלאודז במקום הראשון. האלבום הזה כל כך טוב, שבמשך 38 דקות הוא מצליח להפוך את הדיכאון למשהו די נחשק.

15) Baths - Obsidian

כיף לעקוב אחרי הקריירה של באת'ס, כי כמו דני בראון, הוא מהאמנים האלו שכל הזמן רק משתפרים.

16) My Bloody Valentine - MBV

לאחר כל כך הרבה זמן, לאחר שקמו לה בערך מיליון חקייניות, MBV כאילו שמו את העולם על PAUSE, חזרו ל-1991 לריענון קצר, וחזרו עם הדבר המדהים הזה:

17) Sky Ferreira - Night Time, My Time

סקיי פרירה היא נערה דקיקה כזאת, שנראית כמו דוגמנית של אמריקן אפרל. הבנים המגניבים רצים להיות איתה, הבנות המגניבות רוצות להיות כמוה. עם הבסיס המעצבן הזה היא הלכה והוציאה אלבום בכורה. ומה אני אגיד לכם? זה לא פייר. הכל פה מושלם מדי: 12 שירים שכל אחד מהם יותר המנוני וממכר, אה, וגם עטיפה בלתי נשכחת. אולי בעוד שנה אף אחד כבר לא יזכור את סקיי פריירה, אבל עד אז, הדבר הכי הגיוני לעשות זה להשתחוות למלכה החדשה של הפופ: סקיי פריירה.

18) Le1f - Fly Zone

2013 הייתה השנה בה ההיפ הופ - הז’אנר השובינסיטי וההומופובי ביותר - הפך סופית למרחב לגיטימי עבור כולם. Fly Zone של Le1f הוא אלבום שיותר מזה שהוא מהווה דוגמה טובה ומייצגת למשב הרוח החדש והמבורך הזה, הוא סופר כיפי וסקסי.

19) Death Grips - Government Plates

אין הרכב שנשמע כמו דת' גריפס. הפחד הכי גדול שלי זה שהם יתפיידו להם, כי כבר שלושה אלבומים שהם עושים את אותו הדבר בדיוק. בינתיים זה עדיין עובד עלי. מאוד.

20) Marnie Stern - The Chronical Of Marnia

יש אלבומים כאלו, עם סולואים כיפיים על גיטרה, שגורמים לי לעשות אייר-גיטאר. זה הכי כיף בעולם כשאתה לבד בבית, וזה הכי מביך ומוזר כשאתה חושב שאתה לבד בבית, ואז אתה קולט שמישהו מביט בך. אבל אם כבר להיות מובך, אז אם התקליט של מרני סטרן.