אני יודע - זה דבילי לפרסם באמצע-סוף פבוראר 2014 את רשימת הסיכום שלי לשנת 2013.
ועם זאת, הסיבה שאני מתחיל לכתוב בלוג היא כדי שאני אוכל לעשות מה שאני הכי אוהב בעולם: לכתוב רשימות עם דירוגים.
אז ברשותכם, באופן חד פעמי ולא אופייני לבלוג הזה, בואו נדבר על מה שכבר קרה ממש מזמן, אי שם בשנת 2013:
1) Kanye West - Yeezus
מהשנייה בה התחיל on sight, הרצועה שפותחת את ייזוס, זה הרגיש כמו מאסטרפיס על זמני. על האלבום הקודם, my beautiful dark twisted fantasy, כתבו כבר את כל הסופרלטיביים האפשריים, ואני, שאהבתי גם אותו ממש, מרגיש שייזוס מצליח להיות פי שניים טוב יותר אפילו מהאלבום הקלאסי ההוא. יצירה מפתיעה, אמיצה, קרה ורועשת שמצליחה גם להיות מושלמת.
2) Autre ne veut - Anxiety
הנאו אר-נ’-בי טרנדי כבר לפחות שלוש-ארבע שנים. אני לא מת עליו, ובכל זאת מדי פעם יוצאים מהאיזורים האלו אלבומים שאני ממש אוהב. ב-2012, זה היה האו-טו-דרס-וול, ועכשיו זה Autre ne veut, שהוציא את האלבום היחיד השנה שאמרתי עליו: “ זה עוד לא שמעתי”. ערבוב מוזר ויפה בין נאו אר-נ’-בי לפריקיות הזאת של אנימל קולקטיב.
3) Danny Brown - Old
במקום לכתוב על הראפר שאני הכי אוהב בעולם, זה עם הפלואו המוזר, על התקליט המיוחד הזה שמורכב מחצי רציני וחצי שהוא FUN טהור, פשוט תאזינו לשיר הכי יפה של השנה:
4) Youth Lagoon - Wondrous Bughouse
לאחר שהוציא אלבום בכורה קטן ומינימליסטי, לקח ליות’ לאגון בדיוק שנתיים לחזור עם אלבום הרבה יותר בומבסטי שמתכתב עם המון דברים אהובים מתחילת העשור הקודם כמו ספרקלהורס, הפלמינג ליפס ומרקורי רב. ולא רק שהוא חזר עם אלבום חדש ומעולה, הוא גם הופיע איתו כאן, בתל אביב. תודה לך טרוור פאוורס, על הופעה בלתי נשכחת ועל שיר השני ביופיו השנה - MUTE:
5) Foxygen - We Are The 21st Century Ambassadors of Peace And Magic
בצורה לגמרי טבעית האלבום הסיקטיזי הזה של פוקסיג’ן הפך ל”אלבום שלנו”', שלי ושל חברה שלי. כזה שמצוטטים ממנו משפטים לא רומנטיים, ברגעים הכי רומנטיים כמו: "עזבתי את החברה שלי בסאן פרנסיסקו, זה בסדר הייתי משועמם ממילא".
6) Yo La Tengo - Fade
קצת כמו עובדים בשוק העבודה, זה נראה שיו לה טנגו הופכים ליותר ויותר טובים ככל שיש להם יותר נסיון, ויש להם יותר מכל שם אחר ברשימה הזאת. אחרי 4 שנות שתיקה, החבורה החנונית ביותר באינדי מוסיפה את האלבום הכי קצר, שקט וקליט לדיסקוגרפיה הכי מפוארת באינדי.
7) Run The Jewls - Run The Jewls
אלבום הבכורה לפרוייקט המשותף של הראפר והמפיק אל-פי והראפר קליר מייק. מבחינתי, אפשר היה לשים במקום קילר מייק גם את פאקינג סאבלימינל וזה באמת לא היה מזיז לי. הסיפור כאן זה הביטים של אל-פי שהם פשוט המסיבה הכי טובה בעיר.
8) Waxahatchee - Cerulean Salt
לעזאזל. ב-2014 אני אהיה בן 29. מה פתאום 29? הרי רק לפני שנייה הייתי ילד לוזר ורגיש, נראה לי שאני עדיין כזה. וזה חתיכת אלבום מושלם לילדים לוזרים ורגישים.
9) Daft Punk - Random Access Memories
חוץ מכמות מרשימה של שירים גדולים. לאלבום הזה יש קונספט רומנטי של נוסטלגיה - זה מיד הופך אותו לזכיר יותר.
10) Jai Paul - Jai Paul
ג'אי פול טוען שזה בכלל לא האלבום שלו, שזה סתם סקיצות של דמו שמישהו הדליף או גנב מהלפ טוב שלו. למי אכפת שזה כל כך טוב.
11) Phosphorescent - Muchacho
אני לא מאמין שאני אוהב מוסיקאי שנראה כמו פוספורסנט. הוא נראה סופר סחי. יש לו חגורה עם אבזם גדול, כמו של קאובויים. אבל יש לו גם אלבום ממש יפה, עם עטיפה הכי יפה של השנה, וגם את songs for zula שזה רק אני או שהוא נשמע פה כמו ברוס ספרינגסטין?
12) Mikal Cronin - Mcii
מהאלבומים האלו שאהבתי מיד. הכל כיפי, מיידי ולהיטי - ונראה לי שבדיוק לדברים האלו התכוונו כשהמציאו את הרוקנ’רול.
13) Chvrches - The Bones Of What You Believe
בגלל שאני מרגיש שאני לא יודע באמת איך אמורים להגות את השם שלהם, אני רק אגיד שזה כמו פיורטי רינג, ואפילו טוב יותר.
14) Majical Cloudz - Impersonator
אין דבר כזה רשימת סיכום שנה בלי אלבום סופר דיכאוני. אוף, חבל שלא הייתי יותר מדי בדיכאון השנה. אם הייתי - הייתי שם את מג’יקל קלאודז במקום הראשון. האלבום הזה כל כך טוב, שבמשך 38 דקות הוא מצליח להפוך את הדיכאון למשהו די נחשק.
15) Baths - Obsidian
כיף לעקוב אחרי הקריירה של באת'ס, כי כמו דני בראון, הוא מהאמנים האלו שכל הזמן רק משתפרים.
16) My Bloody Valentine - MBV
לאחר כל כך הרבה זמן, לאחר שקמו לה בערך מיליון חקייניות, MBV כאילו שמו את העולם על PAUSE, חזרו ל-1991 לריענון קצר, וחזרו עם הדבר המדהים הזה:
17) Sky Ferreira - Night Time, My Time
סקיי פרירה היא נערה דקיקה כזאת, שנראית כמו דוגמנית של אמריקן אפרל. הבנים המגניבים רצים להיות איתה, הבנות המגניבות רוצות להיות כמוה. עם הבסיס המעצבן הזה היא הלכה והוציאה אלבום בכורה. ומה אני אגיד לכם? זה לא פייר. הכל פה מושלם מדי: 12 שירים שכל אחד מהם יותר המנוני וממכר, אה, וגם עטיפה בלתי נשכחת. אולי בעוד שנה אף אחד כבר לא יזכור את סקיי פריירה, אבל עד אז, הדבר הכי הגיוני לעשות זה להשתחוות למלכה החדשה של הפופ: סקיי פריירה.
18) Le1f - Fly Zone
2013 הייתה השנה בה ההיפ הופ - הז’אנר השובינסיטי וההומופובי ביותר - הפך סופית למרחב לגיטימי עבור כולם. Fly Zone של Le1f הוא אלבום שיותר מזה שהוא מהווה דוגמה טובה ומייצגת למשב הרוח החדש והמבורך הזה, הוא סופר כיפי וסקסי.
19) Death Grips - Government Plates
אין הרכב שנשמע כמו דת' גריפס. הפחד הכי גדול שלי זה שהם יתפיידו להם, כי כבר שלושה אלבומים שהם עושים את אותו הדבר בדיוק. בינתיים זה עדיין עובד עלי. מאוד.
20) Marnie Stern - The Chronical Of Marnia
יש אלבומים כאלו, עם סולואים כיפיים על גיטרה, שגורמים לי לעשות אייר-גיטאר. זה הכי כיף בעולם כשאתה לבד בבית, וזה הכי מביך ומוזר כשאתה חושב שאתה לבד בבית, ואז אתה קולט שמישהו מביט בך. אבל אם כבר להיות מובך, אז אם התקליט של מרני סטרן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה