הויויאן גירלס והראפצ'ר התפרקו. אני לא מתכוון לשחק אותה יותר מדי עצוב בגלל זה. אנחנו חיים בתקופה של שפע אין סופי. כל יום יוצא שיר מעולה וכל יומיים יוצא אלבום מצוין. החיסרון היחיד של התקופה, הוא שקצת פחות אכפת לנו. והאמת, זה החיסרון הכי מעולה בעולם.
אז אני קצת מרגיש כמו פוליטיקאי שבא ללוויה של מישהו (שהיה) חשוב. אני חייב לנאום פה כמה על כמה הויויאן גרילס היו להקה מדהימה, וכמה שהרפצ'ר היו המסיבה הכי טובה בעיר.
1) האמת שזה לא כל כך רחוק מהמציאות. הויויאן גירלס היו שלוש בחורות קוליות כאלו, בתקופה בה בחורות קוליות כאלו היו באמת קוליות. כמו כל חבורה, כל אחת ייצגה נישה קולית אחרת. הבסיסטית הייתה הבחורה הקלאסית והרגישה, הגיטריסטית הייתה אמריקן אפרל כזאת, שזה תיאור די סתום אבל איכשהו הוא הכי ברור, והמתופפת הייתה אדישה כזאת ששונאת את כל העולם. עם המבנה המחייב הזה הן הוציאו שירים קצרים, רועשים שמוקלטים מה זה גרוע - כמו שצריך ברוקנ'רול. בשנת 2008 יצא אלבום הבכורה שנשא את שם הלהקה, ועוד אלבום נהדר בשנה שלאחר מכן.
ובסופו של דבר, זהו. אמנם יצא להן עוד אלבום מאז, ואפילו היו בו שירים טובים, אבל הוא נשמע בדיוק כמו הקודמים. הויויאן גירלס פשוט דהו להן לאט לאט. מוות שהוא הכי אינדי, והכי לא רוקנ'רול קלאסי. ממש כמו שהן תמיד היו.
2) שלוש שנים אחרי ש-LCD Soundsystem התפרקו, עוד להקת "תחילת-אמצע-שנות-ה-2000" מתפרקת - The Rapture. אמנם הראפצ'ר לא היו היסטוריים, חשובים, וטובים כמו LCD Soundsyste, אבל הם כן היו מהאבות המייסדים של הסאונד הכי קולי אז: באסים מקפיצים ותקתוקי קאו-בלס שיצרו רוק שהופך לדאנס שהופך למסיבה. דוגמה מייצגת? בבקשה:
House of Jealous Lovers היה הלהיט הכי גדול של הראפצ'ר. יותר מזה - הוא היה הלהיט הכי חשוב של הראפצ'ר. הוא אפיין סאונד ותקופה, והתנגן במסיבות הכי שוות בעיר. העניין הוא שהחיים הם לא רק מסיבות, ולראפצ'ר לא היה מה להציע מעבר לסאונד ותקופה.
להקות הופכות להיסטוריות כשהן יודעות גם להגיד משהו חשוב על התקופה או על החיים עצמם, כמו החברה בז'אנר, LCD Soundsystem, שהצליחה לרגש בזמן שהרקידה. הראפצ'ר, לעומת זאת, היו האיש הזה שמתעקש להישאר עוד קצת במסיבה, כשהחברים שלו כבר מתים ללכת הביתה.
והנה, הראפצ'ר הם עדיין אותו איש. אבל הוא סוף סוף התעייף והבין שהגיע הזמן ללכת הביתה.
3) ל-CEO יצא אלבום ותכלס זה יותר חשוב מכל מה שכתוב למעלה. למי שלא מכיר, CEO הם הרכב אינדי פופ שבדי של Eric Berglund, שהיה חבר בעוד הרכב אינדי פופ שבדי, The Tough Alliance. הם עובדים בלעשות שירים מעולים. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. זה האלבום השני שלהם והוא ממשיך בדיוק מאיפה שהאלבום הבכורה המצוין שלהם הפסיק. הוא נשמע כמו להקת בנים מהניינטיז שפנדה בר הפיק.
4) לילי אלן הספיקה להוציא כבר מס' סינגלים מתוך אלבום חדש (עדיין לא יצא), והם מה זה מעולים. היא שוב מוכיחה שלעשות סוכריות פופ על מקל ולעטוף אותם בקוליות ותחכום חסרי מאמץ זה לגמרי הספסליטה שלה.
אם חייבים לבחור סינגל אחד, אז בואו נלך על "L8 CMMR" שמתהדר בקליפ יפה ומספר על מאהב חדש, כזה שיכול להמשיך כל הלילה גם מבלי לחשוב על דברים עצובים.
אה, ואם כבר שפיכה מהירה ולילי אלן, זוכרים את זה?
5) היי שרה נתניהו
אז אני קצת מרגיש כמו פוליטיקאי שבא ללוויה של מישהו (שהיה) חשוב. אני חייב לנאום פה כמה על כמה הויויאן גרילס היו להקה מדהימה, וכמה שהרפצ'ר היו המסיבה הכי טובה בעיר.
1) האמת שזה לא כל כך רחוק מהמציאות. הויויאן גירלס היו שלוש בחורות קוליות כאלו, בתקופה בה בחורות קוליות כאלו היו באמת קוליות. כמו כל חבורה, כל אחת ייצגה נישה קולית אחרת. הבסיסטית הייתה הבחורה הקלאסית והרגישה, הגיטריסטית הייתה אמריקן אפרל כזאת, שזה תיאור די סתום אבל איכשהו הוא הכי ברור, והמתופפת הייתה אדישה כזאת ששונאת את כל העולם. עם המבנה המחייב הזה הן הוציאו שירים קצרים, רועשים שמוקלטים מה זה גרוע - כמו שצריך ברוקנ'רול. בשנת 2008 יצא אלבום הבכורה שנשא את שם הלהקה, ועוד אלבום נהדר בשנה שלאחר מכן.
ובסופו של דבר, זהו. אמנם יצא להן עוד אלבום מאז, ואפילו היו בו שירים טובים, אבל הוא נשמע בדיוק כמו הקודמים. הויויאן גירלס פשוט דהו להן לאט לאט. מוות שהוא הכי אינדי, והכי לא רוקנ'רול קלאסי. ממש כמו שהן תמיד היו.
2) שלוש שנים אחרי ש-LCD Soundsystem התפרקו, עוד להקת "תחילת-אמצע-שנות-ה-2000" מתפרקת - The Rapture. אמנם הראפצ'ר לא היו היסטוריים, חשובים, וטובים כמו LCD Soundsyste, אבל הם כן היו מהאבות המייסדים של הסאונד הכי קולי אז: באסים מקפיצים ותקתוקי קאו-בלס שיצרו רוק שהופך לדאנס שהופך למסיבה. דוגמה מייצגת? בבקשה:
House of Jealous Lovers היה הלהיט הכי גדול של הראפצ'ר. יותר מזה - הוא היה הלהיט הכי חשוב של הראפצ'ר. הוא אפיין סאונד ותקופה, והתנגן במסיבות הכי שוות בעיר. העניין הוא שהחיים הם לא רק מסיבות, ולראפצ'ר לא היה מה להציע מעבר לסאונד ותקופה.
להקות הופכות להיסטוריות כשהן יודעות גם להגיד משהו חשוב על התקופה או על החיים עצמם, כמו החברה בז'אנר, LCD Soundsystem, שהצליחה לרגש בזמן שהרקידה. הראפצ'ר, לעומת זאת, היו האיש הזה שמתעקש להישאר עוד קצת במסיבה, כשהחברים שלו כבר מתים ללכת הביתה.
והנה, הראפצ'ר הם עדיין אותו איש. אבל הוא סוף סוף התעייף והבין שהגיע הזמן ללכת הביתה.
3) ל-CEO יצא אלבום ותכלס זה יותר חשוב מכל מה שכתוב למעלה. למי שלא מכיר, CEO הם הרכב אינדי פופ שבדי של Eric Berglund, שהיה חבר בעוד הרכב אינדי פופ שבדי, The Tough Alliance. הם עובדים בלעשות שירים מעולים. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. זה האלבום השני שלהם והוא ממשיך בדיוק מאיפה שהאלבום הבכורה המצוין שלהם הפסיק. הוא נשמע כמו להקת בנים מהניינטיז שפנדה בר הפיק.
4) לילי אלן הספיקה להוציא כבר מס' סינגלים מתוך אלבום חדש (עדיין לא יצא), והם מה זה מעולים. היא שוב מוכיחה שלעשות סוכריות פופ על מקל ולעטוף אותם בקוליות ותחכום חסרי מאמץ זה לגמרי הספסליטה שלה.
אם חייבים לבחור סינגל אחד, אז בואו נלך על "L8 CMMR" שמתהדר בקליפ יפה ומספר על מאהב חדש, כזה שיכול להמשיך כל הלילה גם מבלי לחשוב על דברים עצובים.
אה, ואם כבר שפיכה מהירה ולילי אלן, זוכרים את זה?
5) היי שרה נתניהו
לקוח מ"מאקו"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה